עיצוב חלל הפנים

עיצוב חלל הפנים / חלל

ברגיל כשחושבים על עיצוב פנים מתייחסים למרכיב הפיזי - הקיר, הרהיט, הצבע, הגדלים - וכן ליחסים ביניהם. הגישה החומרית חלה גם על התכנון של העיצוב. נדיר יותר לחשוב על עיצוב פנים במושגים של החלל הריק שנוצר מהסידור הפיזי.
ההתחשבות בחלל הריק היא בדרך כלל תכליתית בלבד ואילו גורם החלל כשלעצמו יצוץ,לרוב לצורך תיקון, רק במקרים של צרימה אינטואיטיבית לעין (או לתנועת הגוף, במנוחה או בפעילות).

ניקח לדוגמא פסל חלול של ארכיפנקו (קוביזם) המתאר שתי דמויות ארוכות

משולבות בריקוד:

החלל שביניהן הופך לחלל המרכזי – ובעצם החלל מהווה את עיקרו של המבנה! העין חודרת אל תוך החומר, כמו האור והאוויר שעוברים דרכו. והדמויות נראות כאילו 'הסתדרו' כדי לעצב את צורת החלל הרצויה.
הגישה העיצובית ששמה לה לנקודת המוצא את החלל, מכתיבה את אופים של יתר הפריטים כמסגרת של הצורה הריקה. כפי דבריו של ארכיפנקו:הגעתי למסקנה שהפיסול מתחיל במקום שבו החלל מוקף על ידי החומר"
(אמנות בעידן הטכנולוגי, האוניברסיטה הפתוחה, יחידות 2,1 עמ' 155)
מה נרוויח מכך שהחלל יהווה את מרכז הקיימות בין הפריטים הפיזיים - צורתם, נפחם, מקומם, בהתאם לנדרש לחיי היומיום במתחם המעוצב ?

- פתיחות
- קלילות
- חופשיות
- השתקפות של עולמנו הפנימי
- תנועה הרמונית בין האוויר החיצוני לנשימה
חלל החדר יכול לתת ביטוי פלאסטי לעולם המורגש, הנחשב, המדומיין,
הכבול במסגרת הגופנית.
כמו בתחומי תרבות אחרים, גם בהתמקדות בחלל הריק, האמנות מקדימה ומבשרת חשיבה חדשה.

עבודותיו של ז'אק ליפשיץ מחזירות אותנו לקרקע כהשראה לעיצוב חלל הפנים.
בפסל "אישה עם גיטרה" יש יותר חלל מאשר אישה או גיטרה, אבל השילוב של צלליותיהן
יוצר נוכחות חזקה בקשתות שמתמזגות זו בזו בלי הפרדה. החלל כאן אינו שלילת החומר אלא הדגשתו, מזוית חדשה ומעניינת: המהות הנשית של הדמות. במלים אחרות, העירום לא זקוק להמחשה ריאליסטית של הגוף העירום אלא מסתפק בעיקרון של קוים גליים שמבטאים את הנשיות בצורה קולעת. היות שהפסל עשוי בזלת, הוא רחוק מלבטא מושג מופשט. האישה שרועה כשהברך שעונה בביטחון על כף הרגל, וכל כולה נוכחות. כמוה גם הגיטרה מוסיפה לנוכחות הרגשית, למרות שהיא רק נרמזת בשלושה פסים (מיתרים) בתוך חלל הבטן.

קל להשליך עקרונות אלה על ארכיטקטורת פנים, אם נשאר נאמנים לשילוב הצורני בין (למשל) מבנה הקירות, למה שביניהם. או בין הרהיטים, החלונות, המנורות, והחלל שביניהם. ניקח את דוגמת הקשתות - איזו אינטראקציה יכולה להיווצר בין חלון קשתי לכורסה מקומרת - אם החלל שביניהם לא קרוב מדי (שאז הוא נמחק ולא נוכח) או רחוק מדי (שאז החלל מאבד משמעות במכלול החזותי). דוגמה אחרת - משחק צורות בין קיר מעוגל לבין כיסא עם מסעד ארוך בעל פסים דקים.

המרווחים ביניהם מדגישים את הקונטרסט בין "החיבוק" של הקיר לבין הזקיפות המשוחררת של גב הכיסא. החלל יקבל נוכחות ברגע שהמוטיב הקונטרסטי יוכפל
במרכיבים נוספים של החדר - למשל תיקרה כפתית מול מעקה בעל כלונסאות מאווררות, או לחילופין - נברשת עשויה קווים גיאומטריים 'נקיים' מול אהילים מעוגלים (שמשרים רכות)
בפינות החדר. המקור לשיקולים מסוג זה צריך להתחיל בחלל הפנים, שממנו הם מקבלים תוקף עיצובי.

יש בכך אתגר נועז שפונה לכמה ממדים אסתטיים : הצורות, התאורה, הצבעים
מתעשרים בממד השלישי, הוא הנפח, שהוא בהגדרה המאפיין המובהק של החלל.