יום שישי, 13 בפברואר 2009

עיצוב פנים וצבעים



צובעים - כבר בשלב התכנון, או אחריו ?
ואם בשלב התכנון - האם הצביעה תחשב רק כגורם משלים למבנה הפנימי, כלומר בשלבי הגימור, או שהיא נוטלת חלק בשיקולים מראש, כולל השפעות הגומלין בין הבחירה בצבע לבין צורתן של מחיצות הפנים ושל יחידות הריהוט ?


עבור קנדינסקי, מבין רבי-האמנים המודרניים בציור ובעיצוב, הצבע הוא מעל לכל. אסכולת "הפרש הכחול" האקספרסיוניסטית (שעליה הוא נימנה בראשיתו) שמה לה למטרה להשפיע על התפיסה החזותית ולשנות את פני המרחב הסביבתי, דרך הססגוניות של יצירותיה.
"יותר מכל אהבתי את הצבעים" - הצהרתו הידועה של קנדינסקי אמנם מתייחסת לדרכו האישית בציור, אך אין שום מניעה לאמץ את נקודת מבטו בתחום עיצוב הפנים, מה גם שהוא מדבר מתוך עמדה של מוביל ומשפיע בתפישת הנוף הפנימי והחיצוני.
נשתמש אם כך באמן רק כהמחשת כיוון העיצוב הרצוי לנו, ולא כדגם בלעדי לחיקוי או כעניין בפני עצמו. ומדובר על הכיוון החווייתי.
בהנחה כי לצבע חיים משל עצמו, עיצוב הפנים יעמיד את הצביעה בראש סדר העדיפויות, למרות שאינו הראשון בסדר הפעולות. השימוש בצבע הנבחר יהיה גורם שמכתיב את ההתייחסות לצורות העצמים בחדרי הבית.
אם לדוגמא חלל העיצוב פנים מאפשר פינות מעוגלות, הן יקרינו מצבען על החלל שביניהן ככדורי כוכבי הלכת זה על זה. אור וצל, משחקי צבעי יסוד (כגון אדום, לבן, צהוב) יתממשו בצורות, בשולחנות ובמכלול משטחי חלל המגורים. ודאי שאחידות המינעד הצבעוני, כגון חדר שנה במגוון צבעי כחול, תשפיע באופן ישיר על הרגשת הרוגע, בעוד שקונטראסט בין צבעים עזים או חמים יהלום דייר שוחר פעילות וריגושים. האתגר היצירתי מוכפל אם מופעל 'דיאלוג' במוטיבים צבעוניים בין הריהוט הרך (כורסאות, וילונות) לבין הגורמים המוצקים (מיטה, קירות, שידה). התאמה מסוג זה מצאנו בציורי חדרים של מאטיס, ז'ורז' בראק, ואמן הפופ וסלמן.
אסכולות אמנות ניסו מדי פעם להתפרץ בהצהרות על אמונה מוחלטת בסולם 'אוביקטיבי' של סמלי הצבעים שהם שווי ערך לרגשות. ייתכן שיש מאחורי הדברים אמת מסויימת (אדום כצבע חם, מואר; כחול כמשרה קרירות, אופל וכדומה),אולם בתחום עיצוב הפנים ראוי אולי יותר להתבסס על ההרגשות האישיות של הדייר, סובייקטיביות ככל שייראו. זאת כיוון שהצבעים הנבחרים יבטאו ריגושים העונים לרשת הההתניות האישיות,

יותר מאשר לתכתיבים מוחלטים כביכול.
על כן משחקי ניגודים יהיו הולמים יותר לכל שיקולי העיצוב,
בעת שאנו קובעים את האוירה הרצויה. קיר בצהוב יכול למשל להתאזן עם ריבועים כחולים המשובצים בתקרה או בקיר שממולו, וכן אפשר ליצור משחק קולאז'ים בצבעים דומים על משטח השולחן או הרצפה.

דוגמה טובה מספק תיאו ון דוסברך (מבין ציירי הבאו-האוס) במשחק צבעי היסוד של הקולאז' על נייר המשקף "אולם אוניברסיטה". ביצירה מתקיים מעין דיאלוג בין צורות הנדסיות לבין שיבוצי הצבעים, כמו גם בין המשבצות המסורגות לבין ריבועי צבע נקיים וחסרי מסגרת. עוד קומת ניגודים מבליטה את יחסי הגומלין בין צפיפות המשבצות שעל התקרה (בצבעי כחול, לבן ואדום) לבין המשטחים הרחבים של צבעי הקירות (עם משבצות בצהוב ואדום).

החלל בעל הקוים הנקיים 'מרגיש' בו זמנית את החופש להתרחב או להתרכז, ללא מטען כפייתי אלא לפי הרגשתו של מי שנמצא באולם (ראה - רוברט יוז, "הלם החדש", הוצ' עם עובד ת"א, עמוד 187).
דווקא בשל עוצמתם של הצבעים, ראוי לעדנם בהשקעה יצירתית זהירה, לבל יתגברו על תחושת הקיום החופשית של הדייר. גמישות הצבע כגורם שיכול להתחלף בקלות, מוסיפה לו ייתרון מודולארי ממדרגה ראשונה להתחדשות תקופתית של חלל המגורים. הצבע מתאים, אם כך, לקצב החיים הדינאמי, יותר ממרכיבי העיצוב האחרים, שהם בבחינת 'נכסי צאן ברזל' הקבועים במרחב הבית.
הצבע נע בקלות בין מהותו המופשטת (הרוחנית, כפי שהוגדר לעתים) לבין מהותו הגשמית והמשישה.אותו מאטיס שמצייר את 'הסטודיו האדום' כחלל חושני ועמוק, עובר בקלות לציור חדר עם דלת זכוכית כחולה, ממוסגרת באריחים תכלכלים, כביטוי לשאיפתו אל "הפשוט ביותר, כמו הים והשמים".

לאתר החדש של מכון קווים - http://www.cavim.co.il/

אין תגובות: