עיצוב מול הישרדות
עם חידוש סדרות הריאליטי בטלוויזיה היינו עדים לתנועות מחאה מצד מייצגי "התכניות האיכותיות".למעשה התכנית 'הישרדות' אינה בת-תחרות עם עולם התרבות והאמנות אלא חומר גלם ליצירה האמנותית.
מאז ומתמיד האמנות במיטבה נועדה לחקות את המציאות, ובכלים שלה. כלי העיצוב הם שמעבירים את הערכים היקרים ללבם של קובעי הטעם. לעומת זאת ההפגנות עלולות לטשטש את הגבול בין מושא המחאה (זכייני ערוץ הטלוויזיה) לבין "האמנים השורדים" וליצור עימות מיותר בין "הנבחרים בעיני עצמם" לבין הטעם הציבורי המנצח.
דוגמה טובה להשפעה בדרך האמנותית הוא אנדי וורהול, צייר הצמרת של תנועת הפופ: ציוריו שמשכפלים קופסאות שימורים, שטרות ירוקים, ו"להבדיל" - את הפורטרט המשוכפל של מרלין מונרו, קבעו טעם חדש באמנות. מה שנחשב באמצע המאה ה-20 כפרובוקציה התקבל בסופו של ויכוח כמחאה אמנותית על השתלטות פס הייצור ועל המרכזיות המוגזמת של הכסף בחיינו. המסר עבר אם כך דרך הכלים האמנותיים, ובו זמנית הוריד את האמנות ממגדל השן המתנשא אל חומרי הסביבה הקרובה והמובנת.
מה מספרת לנו הפופולאריות הרבה של סדרות הריאליטי ?נראה שהעולם צמא לסגנון הריאליסטי, שהלך ונדחק בפני האמנות 'המתוחכמת', לרוב בלתי מובנת, ובסופו של חשבון צורה שמיצתה את עצמה. נראה שצו השעה הוא להוציא את פיקאסו לחופשה לטובת הפלישה של חומרי החיים הפשוטים, המוחשיים, הנראים לעין, בשפה המובנת לכל, ובעיקר בלא התנשאות.
הקהל מתעניין במראה העצמית שמשקפת את המציאות 'כפי שהיא', בלי כחל ושרק, מאפייניו הטיפוסיים של הסגנון הריאליסטי.
במקביל, המצב האקטואלי קורא להכרה בסיסית של האמנות המודעת לעצמה ולמטרותיה. שאלה זו העסיקה מחזאים, משוררים ונציגי האמנות הפלאסטית לכל אורך המאה הקודמת, החל במאגריט לכלה באשר. המחזאי הרולד פינטר,זכיין הנובל לשנת 2005, (שנפטר השבוע) לגלג, באמצעות תיאטרון האבסורד, על מוסכמות תקשורת וכללי כתיבה שאבד עליהן הכלח. כך במקומותינו גם חנוך לוין, שם לצחוק את כל הפרות הקדושות בחיינו התרבותיים והמוסריים.
מאז ומתמיד האמנות במיטבה נועדה לחקות את המציאות, ובכלים שלה. כלי העיצוב הם שמעבירים את הערכים היקרים ללבם של קובעי הטעם. לעומת זאת ההפגנות עלולות לטשטש את הגבול בין מושא המחאה (זכייני ערוץ הטלוויזיה) לבין "האמנים השורדים" וליצור עימות מיותר בין "הנבחרים בעיני עצמם" לבין הטעם הציבורי המנצח.
דוגמה טובה להשפעה בדרך האמנותית הוא אנדי וורהול, צייר הצמרת של תנועת הפופ: ציוריו שמשכפלים קופסאות שימורים, שטרות ירוקים, ו"להבדיל" - את הפורטרט המשוכפל של מרלין מונרו, קבעו טעם חדש באמנות. מה שנחשב באמצע המאה ה-20 כפרובוקציה התקבל בסופו של ויכוח כמחאה אמנותית על השתלטות פס הייצור ועל המרכזיות המוגזמת של הכסף בחיינו. המסר עבר אם כך דרך הכלים האמנותיים, ובו זמנית הוריד את האמנות ממגדל השן המתנשא אל חומרי הסביבה הקרובה והמובנת.
מה מספרת לנו הפופולאריות הרבה של סדרות הריאליטי ?נראה שהעולם צמא לסגנון הריאליסטי, שהלך ונדחק בפני האמנות 'המתוחכמת', לרוב בלתי מובנת, ובסופו של חשבון צורה שמיצתה את עצמה. נראה שצו השעה הוא להוציא את פיקאסו לחופשה לטובת הפלישה של חומרי החיים הפשוטים, המוחשיים, הנראים לעין, בשפה המובנת לכל, ובעיקר בלא התנשאות.
הקהל מתעניין במראה העצמית שמשקפת את המציאות 'כפי שהיא', בלי כחל ושרק, מאפייניו הטיפוסיים של הסגנון הריאליסטי.
במקביל, המצב האקטואלי קורא להכרה בסיסית של האמנות המודעת לעצמה ולמטרותיה. שאלה זו העסיקה מחזאים, משוררים ונציגי האמנות הפלאסטית לכל אורך המאה הקודמת, החל במאגריט לכלה באשר. המחזאי הרולד פינטר,זכיין הנובל לשנת 2005, (שנפטר השבוע) לגלג, באמצעות תיאטרון האבסורד, על מוסכמות תקשורת וכללי כתיבה שאבד עליהן הכלח. כך במקומותינו גם חנוך לוין, שם לצחוק את כל הפרות הקדושות בחיינו התרבותיים והמוסריים.
אולי הגיע הרגע להחזיר לריאליזם את מעמדו המבוקש. לעצב עם פחות תחכום ויותר ממשות, 'בגובה העיניים', ביחסי גדלים שהאדם הסכין להם, כמו בתכניות הריאליטי. לשם כך אין צורך בהכרח להתחרות עם המצלמה. לאחר הניסיון הבלתי- ריאליסטי בעליל להציב אטב ענקי באמצע כיכר או להעמיד שולחן על רגל אחת בחלל המגורים, מוצע בפני המעצב האתגר למצוא את הסגנון הפשוט, הבלתי מעושה - ובכל זאת לשקוד על הטעם האמנותי של המכלול. פיזור מראות על קירות חלל המגורים, או עיצוב החלל, המחיצות והקירות בחומרים שקופים יכול לספק את כמיהתנו לנראות הריאלית של שטף החיים הטבעי.
האתר החדש של מכון קווים - http://www.cavim.co.il/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה